היום אתם הולכים ללמוד תרגיל קטן ופשוט שכדאי לכם ליישם בפעם הבאה שאתם נמצאים במקום ציבורי. זהו אימון שאם תתמידו בו, הוא יעלה את רמות הביטחון והערך העצמי שלכם בצורה משמעותית לאורך זמן.
התרגיל הוא כזה: לא משנה אם אתם יושבים במסעדה, בספרייה, על ספסל בפארק או בתחנת אוטובוס – קחו לעצמכם כמות מכובדת של מרחב. אל תצמצמו את הגוף שלכם, ואל תכווצו את החפצים שלכם לערימה קטנה.
אם אתם סובלים מערך עצמי נמוך, רוב הסיכויים שאתם אנשים שלא נוטים לתפוס הרבה מקום במרחב. שפת גוף מכווצת יכולה לנבוע מהרבה סיבות, אך ישנן שתי סיבות פסיכולוגיות עיקריות לכך שאתם "מקטינים" את עצמכם:
אמונה פנימית של חוסר ערך: אתם מרגישים עמוק בפנים שאין לכם את הזכות לתפוס הרבה מקום.
ריצוי חברתי: אתם פוחדים שזה יפריע לאחרים, ייתפס כחוסר נימוס או יצור אי-נוחות.
היום נלמד כיצד לשבור את דפוסי החשיבה הלא-בריאים הללו, צעד אחר צעד.
1. ההתמודדות עם חוסר ערך: מגיע לכם מקום בעולם
אם אתם מאמינים שאתם לא שווים מספיק כדי לתפוס חלל, תקשיבו טוב: יש לכם בדיוק את אותה הזכות כמו לכל אדם אחר במרחב הציבורי.
קחו לדוגמה ביקור במסעדה. המארחת מושיבה אתכם בשולחן עם שני כיסאות. מרגע זה, כל השולחן הזה הוא שלכם. זה המרחב שקיבלתם בזכות הכסף שעבדתם קשה עבורו. יש לכם את הזכות המלאה להשתמש בכל המקום הזה. אף אחד לא יבוא לשבת לכם בשולחן, ואף אחד לא יניח את הצלחות המלוכלכות שלו עליו – כי זה החלל שלכם.
לכן, בפעם הבאה שאתם יושבים במסעדה או במקום חצי-ריק כמו ספרייה, אני רוצה שתפרסו את החפצים האישיים שלכם בנוחות ואל תכווצו את הגוף. בהתחלה, זה ירגיש לכם לא טבעי ותיתקלו בהתנגדות פנימית, אבל אתם חייבים להילחם בה.
(הערה חשובה: הכוונה היא כמובן לא להיות חסרי התחשבות. אל תפסקו רגליים באוטובוס עמוס ותתפסו שני מושבים כשלידכם עומדת אישה מבוגרת. המטרה היא לקחת יותר מקום כשאין צפיפות, במצבים שבהם אתם לא באמת גורמים אי-נוחות לאף אחד, אלא רק לפחדים של עצמכם).
למה זה כל כך חשוב?
ישנן 3 דרכים מרכזיות לשנות זהות ואמונות עמוקות: היפנוזה, אירוע קיצון (טראומה) וחזרתיות. התרגיל הזה משתמש בכוחה של החזרתיות כדי לשנות את הדרך שבה אתם תופסים את עצמכם.
הזהות שלכם מתיישרת באופן טבעי עם הפעולות הפיזיות שלכם. אם אתם מצמצמים את עצמכם באופן קבוע, המוח שלכם מתרגם את זה ל: "אני שווה פחות מאחרים, אין לי זכות למקום". כדי להילחם בזה, עליכם לעשות את ההיפך. קחו יותר מרחב והזכירו לעצמכם: "יש לי זכות להיות פה". לאורך זמן, בעזרת חזרתיות, המוח יתחיל להאמין בזה, והביטחון העצמי שלכם יזנק.
2. ההתמודדות עם הפחד להפריע: מלכודת ה"נחמדות"
מה שמוביל אותנו לסיבה השנייה שבגללה אתם מקטינים את עצמכם: הפחד להיתפס כמפריעים או כלא-מכבדים.
הפחד הזה הוא אינדיקציה לכך שיש לכם ציון גבוה בתכונת אישיות שנקראת בפסיכולוגיה "נעימות" (Agreeableness) או במילים פשוטות – ריצוי אנשים.
התכונה הזו מורכבת משני גורמים:
א. הצורך העז להסתדר עם כולם.
ב. הפחד הקיצוני מלהיכנס לעימות או להעביר ביקורת על אחרים.
ככל שאתם יותר "מרצים", כך גדל הסיכוי שתעשו טובות לאנשים על חשבונכם, שתשמרו את הדעות שלכם לעצמכם במקום להשמיע אותן, ושתברחו מכל צל של קונפליקט.
זוהי תכונה שיכולה להיות הרסנית. מחקרים מראים שאנשים שמנסים לרצות את כולם משתכרים פחות, מציגים יכולות מנהיגות חלשות יותר, ונותנים לאנשים לדרוך עליהם כי הם פשוט מפחדים להגיד "לא".
אם אתם מקדישים את החיים שלכם ללשמח אחרים תוך כדי ביטול הצרכים שלכם, אתם מקבעים את האמונה שאתם שווים פחות מאחרים, ושעליכם להקריב את האושר שלכם למענם.
איך יוצאים מזה?
למזלכם, "נחמדות יתר" היא לא גזירת גורל החקוקה בסלע. אפשר לשנות אותה בעזרת אותה חזרתיות שדיברנו עליה.
זה מחזיר אותנו ל"אימון המרחב": בכל פעם שאתם מחוץ לבית, תדחפו את עצמכם פיזית לתפוס יותר מקום. גם אם המוח שלכם צועק "אולי מישהו חושב שאני חוצפן עכשיו" – תתעלמו. אף אחד לא באמת צריך את הכיסא הריק הזה לידכם בספרייה עכשיו, ולכן יש לכם את כל הזכות להשתמש במרחב.
ככל שתתרגלו את זה יותר, כך תהפכו לפחות "מרצים". תגלו שפתאום קל לכם יותר לעמוד על שלכם ולשים גבולות.
מכירים את התחושה שאתם חוזרים הביתה אחרי שיחה ואוכלים את עצמכם במחשבות של: "אוף, הלוואי שהיה לי אומץ להגיד את מה שבאמת חשבתי"? אימון המרחב הפיזי הוא הצעד הראשון והפרקטי ביותר כדי להעלים את התחושה הזו, ולמצוא סוף סוף את הקול (ואת המקום) שלכם בעולם.
